<h1>ואמ' זו</h1>
<h2>דף ז:</h2>
ברכת חתנים. על ענין חתן הבא לקדש יש מברכין קודם קדושין כשאר ברכות שמברכין קודם לעשייתן. ויש מברכין אחר קדושין כיון שהחתן אינו מקדש אינו מברך, אינו דין שהאחר יברך קודם, שמא לא יקדש ונמצא שברך לבטלה. וכן אומ' שלא יברך אבי הבן להכניסו עד שימול המוהל. שאין לתלות ברכתו במעשה האחרים. אבל כיון שמל אין לאבי הבן להמתין עד שתעשה הפריעה, שהרי מברכין על המילה ולא על הפריעה. ואע"פ דמל ולא פרע כאלו לא מל. בא"י אמ"ה אשר קדשנו [ב"ו] על העריות. דכתוב והתקדשתם קדש עצמך במותר לך ולא בעריות. ועוד דאמ' במדרש תלים והתקדשתם והייתם קדושים מה כתוב בתריה ושמרתם את חוקותי אני ה' מקדשכם. אימתי הקב"ה מקדש את ישראל בזמן שהם שומרים את חוקיו, ומה הם החוקים אלו הם העריות. ועוד לכך רמז אסור עריות בשעה שמקדשה, לפי שהנושא אשה מוחלין לו כל עונותיו [ירושלמי בכורים פ"ג ה"ד] מדכתוב מחלת בת ישמעאל. ואנו אומרים בענין זה ואסר לנו את העריות שלא לגלותם כי אם המותרות, אף אתה אל תגלה את חרפתינו ותכפר עונותינו. וגם לכך קורין בעריות ביום הכפורים לומר רבון העולמים הזהרתנו שלא לגלות ערוה גם אתה לא תגלה אותנו ביום הכפורים ותכפר על כל פשעינו ותסלח לכל עונתינו. ואמר לנו הארוסות. פי' ארוסות שלנו. דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. ומה שהזכיר איסור הארוסות עם הנשואות לפי דאמרי' במכילתא [מסכתא בא פ"ה] ר' נתן אומר גן נעול אלו הנשואות, מעין חתום אלו הארוסות. וזהו שאמר רבינו יעקב שצריך לומר והתיר לנו את הנשואות, אע"פ שיש לומר דודאי כי היכי דמיירי בנשואות של אחרים כמו כן בארוסות דאחרים. מכל מקום בא המברך לומר דדוקא בשל אחרים שתיהן אסורות, אבל שלנו הארוסות אסורות והנשואות מותרות. ועוד יש לומר דהתם בשיר השירים מיירי בנדה דכתוב גבה סוגה בשושנים וזהו גן נעול אלו [אף] הנשואות שלנו כיון שהן נדות. מעין חתום אלו הארוסות אע"פ שאינן נדות. [וזה המברך מדבר על ארוסות שאינן נדות], ועל נשואות נדות ששתיהן אסורות לבעל. ולכך נהגו בצרפת להטביל הכלה קודם ברכת נשואין. וזהו שאמרו רבותינו [כלה פ"א ה"א] כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה. והיינו לפי שסמך שלמה שעשה שיר השירים איסור ארוסות שאינן נדות אצל איסור נשואות נדות דכתוב גן נעול אלו הנשואות מעין חתום אלו הארוסות. והתיר לנו הנשואות על ידי חופה וקדושין. יש שאין אומרין כלל על ידי חופה וקדושין, וחותמין בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקדושין. להכי נקט חופה ברישא דמינה סליק דקאמר והתיר לנו את הנשואות. ויש מפרשין שלפיכך (אינו) אומר חופה ואחר כך קדושין רמז למה שעשה הק' קודם שנתן את התורה לישראל הכניסן לחופה היינו ענני כבוד ואחר כך נתן להם את התורה שהיא כקדושין שנתקדש שמו על עמו ישראל. וכתב רב אחא ז"ל דברכת אירוסין בעשרה כמו ברכת חתנים שהכל הוא על עסקי [מקור] (וחותמין ברוך א"י (גאל) [מקדש] ישראל). ויש אומרין אותו. ומן הדין היה לנו לומר על ידי קדושין וחופה אלא ר"ל ע"י חופה שגומרת אחר קדושין. ולפי שלא יבעול אדם את ארוסתו הקדים חופה תחלה לומר כל זמן שלא עשה חופה כאלו לא עשה כלום. ואלו היה אומר על ידי קדושין וחופה הייתי אומר מותרת היא על ידי קדושין. ומכל מקום צריך חופה לבסוף בשביל דחופה יש לה קול יותר מקדושין. ובשביל שלא יאמרו העולם שלא שמעו הקדושין זו היא זונתו הצריכו חופה ולא לחובה אחרת, או כדי לירשה אם תמות ולהטמא לה, ולכך מקדים חופה תחלה לומר שאסורה היא לו עד שתעשה החופה. ושותה אותו כוס ומברך על כוס אחר ברכת נשואין. ויש מברכין ברכת ארוסין ונשואין בכוס אחד. ויש (לשמוח) [לשמחו] בתופין ולרקוד בחלילין כדאמ' בפרקי דרבי אליעזר [פי"ב] עשר חופות עשה הקב"ה לאדם בגן עדן, והיו המלאכים מתופפים בתופים ומרקדין בנקבים, שנא' תפיך ונקביך ביום הבראך. והחזן צריך שיברך ברכת חתנים כדא' תמן והקב"ה כחזן. מה דרכו של חזן עומד ומברך לכלה בתוך חופתה כך הקב"ה עמד ומברך [וברך] לאדם ולעזרו. שנא' ויברך אותם אלהים. ויש לתמוה, מנין לנו שום שרש בעולם למה אנו עושין חופה ומה ראו חכמים לעשות חופה לא לגמר ולא לקנות כרב הונא דאמ' חופה קונה [קידושין ג']. ויש לומר דחופה היא רמז לצל ענני כבוד שעשה הקב"ה לישראל קודם מתן תורה ואחר כך קדשם מיד בהר סיני בתורה ומצות. ולכך אומ' על [ידי] החופה תחלה. ולכך עושין ברכת ארוסין תחלה לפי שמתן תורה ומצות הן העיקר.
בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. על אסיפת העם הוא מברך כך. וכתוב בורא את הכל, ורמז כי ב' את שכינתו שנקראת כל שהוא בשמים ובארץ לכבודו וזהו כי כל בשמים ובארץ. וכתוב כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו. ולפי דכתוב מיד יצרתיו אף עשיתיו מברכין מיד, בא"י אמ"ה יוצר האדם יש מפרשים דמהדר לכל אדם והדר מברך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ויש מפרשין לפי דשתי יצירות היו זכר ונקבה בראם. ואפי' למאן דאמ' זנב היה ועשה ממנה חוה הא נמי קרי שתי יצירות. או כדאמר' בתנחומא [תזריע א'], שתי יודי"ן גבי אדם, יצירה בעולם הזה ויצירה לעולם הבא. פי' תחיית המתים. בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו. דכתוב נעשה אדם בצלמנו. ועוד כתוב כי בצלם אלהים עשה את האדם, ומפרש המברך בצלם שאמרתי לא צלם ממש שאין לבורא לא צורה ולא גולם, אלא דמיון תבניתו אנו עושים בדבור בעלמא שיש לו דמות תבנית בעבור שיהא חמור [המור'] לכל אדם להרוג את חבירו ולהרע לו. כדדרשינן בסנהדרין [מ"ו ע"ב] כי קללת אלהים תלוי משל לשני בני אדם האחד מלך ואחד נתפס ללסטיא כו' ועוד שיש יקר בעיני כל אדם לכבד את חבירו כיון שהוא בדמות הבורא. וזהו דכתוב בתורת כהנים ואהבת לרעך כמוך, זהו כלל גדול בתורה. ור' עקיבא אומר כי בצלם אלהים עשה את האדם. כלל גדול יותר ממנו. וזהו שאמ' במדרש תלים אשרי האיש, אשריהם הצדיקים שהם מדמים את הצורה ליוצרה ואת הנטיעה לנוטעה. דכתוב שמש ומגן ה' והנה כבוד ה' וקולו כקול מים רבים. וכבר כתבנוה למעלה. והתקין [לו] ממנו תקנה עשה לו. אם זכה עזר ואם לא זכה כנגדו אינה תקנה אלא קלקלה. בנין עדי עד, דאמרינן בעירובין [י"ח ע"א] עשה אשה כבנין רחבה מלמטה קצרה מלמעלה. כלומר יתקיים בנין זה לעולם. וזהו ויבן ואומר עדי עד אפשר תחיה כל ימי [ימיו]. ועוד ר"ל לא היתה אותה תקנה לאדם הראשון בלבד כי לכל אדם. עדי עד, כמו לדור ודור, ולא תמצא אדם שלם בצלעותיו. בא"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגיל עקרה. שוש תשיש אתה החתן, להקב"ה מדבר, ע"ש שוש אשיש בה'. וכתבו כחתן יכהן פאר וככלה תעדה כליה. ותגל עקרה, היא הכלה. ע"ש רני עקרה לא ילדה [או יש] לומ' שוש תשיש, ותגל הכל מהדר אעקרה. בקבוץ בניה לתוכה דכתוב ברני עקרה וברחמים גדולים אקבצך. בשמחה על שם פצחי רנה וצהלי. כאן אומר גבי ירושלים שוש אשיש ובגבי רעים אהובים אומר שמח תשמח כדאמ' בתנחומא, לפי שנאמר בירושלים שמחו את ירושלים וגילו בה כל מאהביה וכתוב נמי ובני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם, וכל זה שמחה כפולה. אבל כנסת ישראל אמרה שוש אשיש ושישה גדולה משמחה, מה ראה ישעי' שאמר בה' ולא אמר באלהים לפי שכל השמחות היתה צרה אחריה, מפני שהם באות על ידי בשר ודם לפיכך כתב בשמחה [שי"ן] שמיחה. אבל שישה זו אין אחריה צרה לפי שהיא באה על ידי ה', שכל מקום שהוא אומר ה' מדת רחמים. וברכה זו שאמרנו על שם אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי וכתוב פצחו רננו יחדו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים. בא"י משמח ציון בבניה. כדאמ' בתנחומא ובמה עתיד הקב"ה לנחמה בקיבוץ בניך בתוכה לשמחה. שמח תשמח רעים אהובים. אלו השושבינים ויתנה למרעהו מתרגמינין שושבינה. כדאמ' בפרקי דרבי אליעזר [פי"ח] כמו רעים המשמרים את החופות גבי אדם הראשון. כשמחך יצירך בגן עדן מקדם כאשר שמחת יציר שלך וזהו אדם ששמחו הקב"ה עם השושבינים כדאמ' בבראשית רבה אמר רב יהודה ב"ר סימון מיכאל וגבריאל היו להם שושבינים. אמר ר' שמלאי מצינו בהקב"ה שהוא מברך חתנים ומקשט כלות. ויש אומרים שיש באגדה שהיה הקב"ה מוליכה לפניה ומיכאל וגבריאל אחד לימין ואחד לשמאל. דאמ' בפרקי דר' אליעזר [פי"ב] והיו מלאכי השרת הולכים לפניו כמו רעים המשמרים את החופות, שנ' כי מלאכיו יצוה לך ואין דרך זו אלא דרך חתנים והקב"ה כחזן, מה דרכו של חזן עומד ומברך לכלה בתוך חופתה כך הקב"ה עמד וברך לאדם ולעזרו, שנאמר ויברך אותם אלהים. ומכך נהגו העולם לעשות חזן ביום חופתו לכבוד המקום שעשה עצמו כחזן לכבוד החתן. בא"י משמח חתן עם הכלה. כל אלו סמוכות לחברתה, ויותר הארכנו בחתימה ובפתיחה במקום אחר.
בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה. אגב דשייכא בריאה בחתן וכלה אמר לשון בריאה בששון ושמחה. והן נהרות למעלה כדאמ' בהיכלות, נהרי שמחה נהרי ששון נהרי גילה נהרי אהבה נהרי רעות נהרי רצון משתפכין ויוצאין לפניו מלפני כסא הכבוד. ולכך נהגו העולם לשפוך היין (לפניה) של ברכה [לפניהם]. ועוד כדאמר בכתובות [י"ז ע"ב] שחבית היו מביאים לפניו כשהיתה בתולה. ונהרות אלו שאומרין בהיכלות הן לשמוח חתנים וכלות. וזהו אשר ברא ששון ושמחה לשמח בריאה של חתן וכלה. וזהו דכתיב נחם כל חרבותיה ששון ושמחה ימצא בה. והעיקר על שם שדבר למעלה בשמחת ירושלים, וכתוב כי אם שישו וגילו עדי עד אשר אני בורא כי הנני בורא [את] ירושלים [גילה] ועמה משוש, וגלתי בירושלים וששתי בעמי. וזהו דכתוב בריאה שמצינו בשמחה ובששון. והוא הדין לכל מיני שמחה, ואז יהיה הקב"ה כחתן וירושלים ככלה. ובריאה ר"ל ששון ושמחה ממש כענין בריאה. ועל שם שהזכיר שמחת חתן וכלה אמר מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצת ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן קול כלה. לא כתב ישמיע כי אם ישמע, לפי דאמ' במכילתא [תנחומא בשלח כ"ח] שמחה לישראל שמחה לפניו שנאמר וגלתי בירושלים וששתי בעמי, וכתיב כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. וזהו דאמר' בהיכלות נהרי שמחה וששון משתפכין לפניו, וזהו שמחה לישראל שמחה לפניו. גילה רנה דיצה וחדוה אהבה אחוה ושלום ורעות וכן יש בהיכלות שהבאנו גילה אהבה ורעות. ויש כאן עשר פעמים עניני השמחה אצל חתן וכלה על שם עשר ספירות המסכימות בשמחתם. ועוד לכך נתכוון לחבר עשרה מיני שמחה על שם עשרה מיני שמחה שעתיד הקב"ה לחדש לעתיד. כדא' בשמות רבה [ט"ו כ"א] וחדשות אני מגיד וכי יש חדשות לעתיד לבא אלא מוצאין אנו עשרה דברים עתיד הקב"ה לחדש לעולם הבא להאיר עולמו. מוציא מים חיים מירושלים, והאילנות יעשו פירות כל חודש. ויבנו [כל] ערים חרבות. ויבנה ירושלים באבני ספיר. ופרה ודוב תרעינה, וכרת ברית עם ישראל ועם החיות (והחיות) [והעופות] והרמשים ואין עוד בכי ויללה. ואין עוד מת דכתוב ובלע המות לנצח. ואין עוד אנחה ויגון, אלא הכל שמחים. דכתוב ובאו ציון ברנה. ולכך יש כאן עשר מיני שמחה. וכן בהפטרה של רני עקרה ככתוב בפסיקתא [פסיקתא דר"כ קמ"א ב'] פצחי רנה וצהלי, עשרה שמות נקראו לשמחה, גילה עלסה שמחה עליצה פציחה רנה צהלה חדוה הרעה. ויש דמפק' הרעה ומעיילי דיצה ולפניו תדוץ דאבה. מקריתא [מקריתעא] בחדא חפיתא הרעה היינו רעות ומתחלפין הם במקצת בין אותם של כאן שאנו אומרים ובין אותם דפסיקתא. שהרי אנו אומרים רעות ודיצה ואינו מונה שם כי אם אחת מהן. גם מונה שם עלסה ועליצה ואין אנו אומרים אותם. ונתננו קצת טעם לדברים וכתבתים לי במקום אחר ולא כתבתים כאן. והעיקר כדאמר בפסיקתא [שם קמ"ז ב'] לובש הקב"ה עשרה לבושים כנגד עשרה פעמים שנקראת כנסת ישראל כלה, והוא החתן. וזהו דכתוב כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך. מהרה ה' אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון קול שמחה קול חתן וקול כלה, פסוק הוא בירמיה. ואין אומרים מערי מפני שאותו פסוק בקללה. קול מצהלות חתנים מחופתם [ע"ש פצחי רנה וצהלי ונערים ממשתה נגינתם] ממשתה, על שם [דכתיב וזקנים משער שבתו בחורים מנגנתם ואומ' עדיין תחזור ירוש' לקדמותה וי"א קול מצהלות חתנים] דאמ' אין חופה בלא סעודה ונערים מנגינתם. ותימה הוא לאלה שני המנהגים, דכיון דכתוב ובחורים מנגינתם איך אנו אומרים ונערים. ולעיל מיניה כתוב ונערים בעץ כשלו ועל אותו פסוק (אין) [איך] אנו אומרים ונערים מנגינתם ותימה הוא לאלה שני המנהגים. ונראה בעיני לפי דכתוב ובחורים טחון נשאו ואמ' באיכה רבתי [ה' י"ד] לשון נקייה הוא דכת' ויהי טוחן בבית האסורין ר"ל, מעין תטחן לאחר אשתי, לפי שהיו מביאין את הבחורים למשכב והיו עושין המון גדול כעין ריחים ולעתיד לא יעשה על הבחורים המון של זנות אלא המון של חופתם, ויהיה בכשרות. ונערים בעץ כשלו שעושין עליהם המון בע"ז שלהם שמביאים אותם לידי שמד ומכריחים אותם לנגן בבית ע"ז שלהם, לפי שקול נערים ערב. ולעתיד יעשו הנערים המון לנגן בחופות החתנים. על כן אנו אומרים ונערים מנגינתם. ועוד יש לפרש ונערים ממשתה נגינתם אלו הצדיקים המשוררים לשמח את החתנים דאמ' במגילת רות [רות רבה ד' י'] וכה תדבקין עם נערותי אלו הם הצדיקים שקרוים נערים דכתוב התשחק בו כצפור ותקשרנו לנערותיך. וכן ושתית מאשר ישאבון הנערים זה שמחת בית השואבה ששואבין ברוח הקודש. ויש כאן חמשה קולות קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה קול מצהלות חפות חתנים. ופסוק הוא וקול חמשי זה אינו שם, אבל קול חמשי שיש שם [קול] (הוא) קול הודו לה' כי טוב ומפרש מאחר דחתן וכלה באמצע הקולות וקול אומרי' הודו לה' סמוך לו יש לומר שחייבין לומר חמשה קולות לחתן וכלה שהרי הקב"ה הנזכר שם הוא החתן על כנסת ישראל דכתוב ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והיינו דאמ' בברכות [ה' ע"ב] והמשמחן זוכה לתורה, שנתנה בחמשה קולות. ברכה זו פותחת בברוך שאינה כסמוכה לחברתה כיון שאומרים אותה יחידה כשאין שם פנים חדשות מפעם ראשון ואילך. כאן חותמין עם הכלה שהרי על חתן זה נאמרה ברכה זו
